אם להקה, מחליטה לקרוא לעצמה, על שם סוג של גראס מקסיקני, הרי מתבקש להניח, שהיא תיתן בראש  ל-פ-ח-ו-ת ברמה של אותו עשב ריחני. במקרה של New York City Diesel, אין ספק, שהלהקה נותנת לקהל שלה את כל כולה וקצת יותר.
שלושה חבר'ה (לאון על הגיטרה, מאיר על הבס+שירה ורומן על התופים) הקימו את הלהקה לפני חצי שנה, וכבר הספיקו לאסוף לעצמם רזומה של עשרה שירים, ועוד עשרה בדרך.
הלהקה מתייחסת לעצמה כסוג של סיפור אהבה בין מוזיקה, מילים ואנרגיה ומתעקשת להזכיר שהם לא מחדשים שום דבר.
הם שואפים להגיע לחו"ל, אך בינתיים מגששים בין הקהל בארץ.
 אוהבים לתת "שואו" אבל בדרך לא מוותרים על משמעות המילים.
 "אנחנו לא הרכב מוזיקלי, אנחנו להקה – שאוהבת להיות להקה."


אתם חדשים בשוק, תספרו קצת על עצמכם, איך הכול התחיל?

מאיר: לאון (גיטרה) ורומן (תופים), ניגנו ביחד בלהקת SNAS, ואני עם שותף אחר חיפשנו ללהקה שלנו מתופף. כך מצאנו את רומן, שמיד אחר כך הביא איתו את לאון. בשלב מסוים, ראינו שהאנרגיות של שלושתנו משתלבות בצורה מדהימה, אז וויתרנו על חלק מההרכב ונשארנו לנגן רק בשלישיה.
אנחנו עובדים בסך הכול חצי שנה, וכבר הספקנו לכתוב אלבום שלם עם עשרה קטעים, מתוכם הקלטנו כבר ארבעה. כרגע, אנחנו עובדים בעיקר על הופעה, מנסים לשווק את עצמנו, גם לחו"ל, לבמות יותר גדולות ופסטיבלים.
מעבר לזה, יש לנו אהבה גדולה למוזיקה, שממנה אנחנו באים. הרצון והצורך שלנו, הוא לאו דווקא לכסף ופרסום, אלא נתינה לקהל. אנחנו באמת רוצים להביא משהו טוב, שהיה חסר קצת בזמן האחרון.

מבחינת מוזיקה וטקסטים, זה עבודה קבוצתית של כולם?

מאיר: בעקרון, את הסקיצות הראשוניות כותבים אני ולאון, ואז אנחנו מביאים את הרעיונות לחדר חזרות, וקורה סוג של קסם, השירים פשוט קורים בעצמם. אני באמת לא יודע להגיד לך מהיכן הם באים.
לאון: מלמעלה!
מאיר: ממש ככה! כל אחד פה בא ללהקה עם ניסיון של לפחות 15 שנות נגינה,  עם כל מיני מסקנות שאסף במשך השנים. כל אחד מאיתנו, מביא ללהקה משהו מיוחד ואישי משלו. אם זה לאון שמביא את הבריט-רוק שלו, אני, שנורא מחובר לרוק אמריקאי ורומן שאוהב את כל העולמות וכל הסגנונות ובעצם מחבר את כל זה יחד. יתרה מכך, אני חושב שאם אחד מהאינדיבידואלים שבלהקה לא היה בא – האנרגיות שאנחנו מביאים לבמה, לא היו יוצאות החוצה בצורה הזאת. אנחנו לא הרכב שמביא רק שירים לבמה, אנחנו להקה, שמביאה אנרגיה וvibe-, וזה מה שהכי חשוב לנו להעביר החוצה.
מבחינת הטקסטים, הם בעיקר על אהבות, קשר שבינו לבינה, אכזבות מבחורות...
לאון: לא רק אכזבות! מאיר יותר דכאוני ואני יותר שמח, אז יש לנו מעין "יינג ויאנג".
מאיר (צוחק): כן, אני יותר מוציא את הזבל שלי, ואת כל הבעיות שבחורות עשו לי - אני מביא לבמה.
לאון: ואז רומן מוסיף לשיר את העצבים שלו.
מאיר: המוזיקה שלנו היא מאד אורבאנית, מאד נוגעת בתרבות של עיר, חיים מודרניים וההתמודדות עם החיים בעידן המודרני. הטקסטים שלנו הם מאד אישיים, אך מתארים סיטואציות שיכולות לקרות לכל אחד. מאד חשוב לנו, שמי שמגיע להופעה יתחבר לטקסטים וירגיש שגם הוא עבר את מה שאנחנו מדברים עליו.
לאון: זה במקרה שמבינים את הטקסטים.
מאיר: הנה דוגמא: בהופעות שלנו היו אנשים מחו"ל שנתנו מחמאות על הטקסטים, כשבארץ, ברב המקרים, לא כל כך שמים אליהם לב. אני למשל יודע שבחו"ל, זה מה שתופס. הטקסט בא לפני המוזיקה.
לאון: הטקסטים שלנו הם לא כמו של רוג'ר ווטרס או בוב דילן (עם כל הכבוד המגיע להם), זה טקסטים פשוטים שכל אחד יכול להבין אותם, ולהתחבר אליהם.
מאיר: אנחנו לא מנסים להמציא משהו חדש , אלא לתת לקהל “good time”.
לאון: אם מישהו יחשוב, שמה שאנחנו עושים זה חדשני – סבבה, אבל הכוונה שלנו זה לא לחדש.
מאיר: אנחנו מביאים את הקלאסיקה באינטרפרטציה שלנו. אנחנו מרגישים שזו מוזיקה טובה, אבל היא לא נמצאת כרגע בשוק. לדוגמא: אנחנו הולכים להופעות ומחפשים להקות שדומות לנו, כדי לבוא לשמוע, אולי להופיע איתן, להיות איתן בקשר, ופשוט אין. קשה למצוא דברים שהם פשוטים, טובים ולא מתחכמים.

לפני זמן מה, שמעתי את לאון אומר, שכאשר הוא היה בהופעה של סר. פול מקארטני, הוא שמע שיר שפתאום שינה אותו והפך את עולמו על פניו. האם באמת שיר אחד, יכול לשנות חיים שלמים?
 
מאיר: בהחלט! אפילו לא שיר שלם, אלא רק פזמון או מנגינה יכולה לשנות בן אדם.
לאון: “Give peace a change”, של ג'ון לנון, עשה מהפך, נגמרה המלחמה בויאטנם. צריך רק להקשיב לשיר ולהבין אותו, אולי בשיר הספציפי הזה יש משהו שאתה מחפש.

בשביל לכתוב שיר, כזה או אחר, הכותב צריך להיות במצב נפשי מסוים, או שהשיר פשוט בא אליו בעצמו?

מאיר: כשאנחנו כותבים מוזיקה, אנחנו משתדלים לא "לבוא ולכתוב שירים", אלא לשבת ביחד, לשתות קפה, לצחוק קצת, לשמוע דיסקים, ותך כדי – זה פשוט קורה.  אנחנו כותבים רעיונות בבית, מביאים אותם לחדר חזרות ומשם מפתחים את זה הלאה. אין לנו משטר עבודה, כל השירים באים מתך אהבה גדולה למוזיקה והם לא מפסיקים להגיע. יש לנו כרגע עשרה שירים "בתך הכיס" שרק מחכים להתפוצץ החוצה.

באיזה קשיים נתקלת להקה חדשה בשוק הישראלי?

מאיר: אני חושב שבארץ, באופן כללי, הבעיה עם להקות חדשות היא להביא קהל.  אנחנו עובדים נורא נורא קשה בשביל להביא אנשים להופעות, והם לא תמיד מגיעים. אנחנו מאמינים שנצליח לבנות קהל נכון, שיאהב את המוזיקה שלנו, ולא יבוא להופעות כי הם חברים שלנו או כי הם אוהבים את איך שאנחנו נראים.
לדעתי זה המכשול הכי גדול בארץ שלנו, ומי שמצליח לעבור אותו – יכול להצליח.
ארץ ישראל, היא מעין מיקרו-קוסמוס של כל העולם. זאת אומרת, אם מאזין אחד אוהב אותי פה בחיפה, אז יאהבו אותי אלפיים איש בשיקגו. על כל ארבעה אנשים שמגיעים בארץ להופעה, אני יודע שאני יכול להביא ארבע מאות בחו"ל.

למה לדעתכם המצב בישראל, מבחינת קהל, כזה קשה?

מאיר: אני חושב שזה נובע מחוסר תרבות, חוסר פתיחות לדברים חדשים ולא מוכרים.
לאון: אבל אם אנחנו נתפרסם בחו"ל,  אז מיד יגיעו אנשים. לדוגמא, כמו שקרה ללהקת 2B:
 הם היו זוג מוזיקאים מאשדוד שאף אחד לא הכיר, נסעו לאוסטרליה, הקליטו אלבום, נסעו למוסקבה ועכשיו הם מביאים מאתיים אלף איש להופעה.

האם הקהל הרוסי-ישראלי, ובעיקר הקהל של האתר www.rock-club.org, הוא קהל קשה או מפרגן?

לאון: הקהל הוא מאד קשה. קודם כל, הרבה מהאנשים שנמצאים באתר הם מוזיקאים, אז כאשר נוצרת להקה חדשה הם מסתכלים על זה בצורה של "מה? עוד להקה חדשה?" ואז הם באים להופעה בשביל לבדוק אם אתה טוב או לא. אבל לדעתי, לא צריך להיות פה בכלל עניין של תחרות.
בחו"ל המצב הפוך. קחי לדוגמא את להקת placebo, אף אחד לא הכיר אותם, עד שדיוויד בואי לא הגיע לרדיו והמליץ עליהם. פה בארץ הכול מאד תחרותי. אנחנו כותבים מוזיקה, ולא מתיימרים להיות יותר טובים ממישהו אחר, אין לנו רצון להתחרות.
מאיר: להקה אחת לא דומה לאחרת, ולדעתי לא צריך בכלל להשוות. אנחנו לא בתחרות, זה מוזיקה.
 אנחנו אוהבים לנגן עם אנשים אחרים, להקות אחרות, ומפרגנים להם. אם הלהקה היא טובה, אנחנו גם נעזור לדחוף אותם קדימה.

לכל אחד מחברי הלהקה יש עבר מוזיקאי עשיר, מה לימד אתכם הניסיון של השנים הללו? איזה לקחים הפקתם?

מאיר: אני באופן אישי, למדתי לצאת מעצמי ולנסות להקשיב מהצד. לחשוב פחות מה אני עושה על הבמה, ויותר מה אנחנו מביאים לקהל. לנסות ולתת לקהל מה שהוא רוצה, ולא מה שאני חושב לנכון.
לאון: אני למדתי שבהופעה צריך ללכת עד הסוף. לא משנה אם אנשים יושבים, משתעממים ולא אכפת להם מההופעה: תעשה את המאה אחוז.  פעם אחת במוסקבה גם זרקו עליי כסא בהופעה, אבל הנה, אפשר לעבור כל דבר, העיקר לתת את הכול למען הקהל.

כרגע חברי הלהקה מחפשים label, שיתאים לשיווק שלהם וירצה לקבל אותם, באותה מידה, שהם

רוצים לקבל אותו

30/1/09

Александра (керосинка) Рыбальская.