End is Nothing – זהו הרכב ישראלי פוסט-אלטרנטיבי, המונה אדם יחיד. מיכאל גימרוורט, גיטריסט של להקת "Arafel" לשעבר, כעת גיטריסט פעיל של להקת "Gevolt", ובנוסף – מוסיקאי, משורר, טכנאי סאונד ומפיק מקצועי, אשר מקדיש את כל חייו ליצירה.
בדצמבר 2008, בסיועו של  ארטיום ליכטשטיין -  מפיק בפועל, מעצב העטיפה, ולדברי מיכאל עצמו – מבקר קשוח ויועץ, יצא הדיסק בשם "Server". היוצר רואה בו את "הדיוקן העצמי של חייו". עוד הוסיף ואמר, כי "התחיל במשחק החיים, עוד לפני שהבין שהחיים הם משחק".

 - ספר קצת על הפרויקט, ממה הכול התחיל?
מיכאל: הכול התחיל עוד בגיל ההתבגרות, כשהתחלתי לנגן על גיטרה חשמלית ונוצרה לי השאיפה להגיע לרמת ביצוע טכני יוצאת דופן. כאשר מלאו לי 17 שנים, הגעתי ללהקת "Arafel", איתם הקלטנו אלבום בפולין. בשלב מסוים הגעתי למסקנה, כי כל הטכניות הזאת, הוירטואוזיות, ריפים מהירים ושבורים – המוסיקה פשוט נבלעת בתוך זה. מכאן צמח המושג "אלטרנטיבה". זהו מפנה מוסיקאלי, שלא מתיימר להשתייך לז'אנר כלשהו. אני אישית בחרתי אלטרנטיבה לבלאק-מטאל, והשותף שלי להרכב (שבהמשך עזב את הפרויקט) איגור קרטוז, בחר את האלטרנטיבה שלו לרוק הרוסי. בשנת 2005 אני ואיגור טסנו יחד למוסקבה, כדי לראות איך נראים החיים של ה"רוסים האמיתיים". כל תקופת השהייה שלנו שם – קראנו לה "קרפלך בקומקום", מכיוון שכל מה שאכלנו אז היו כיסוני בשר מבושלים. מתוך ההתרשמות שלנו מהסביבה ומתוך ההיכרות עם האנשים השונים, נולד הצורך לכתוב שירה קונקרטית, על מנת להדגיש נושאים קונקרטיים. עיקר הקונספט של הליריקה לפרויקט נכתב עוד במוסקבה, כשחזרנו לארץ, התחלנו להקליט, וכך בעצם, קם הפרויקט.

 - הפרויקט כולו שלך. אתה זה ששר ומנגן בכל הכלים. לא היה יותר פשוט לאסוף הרכב של נגנים?
מיכאל: היו ניסיונות להקים הרכב לפרויקט, אך הם ירדו מהפרק ברגע שהבנתי, שלא אוכל למצוא מספר אנשים "באותו ראש", אשר יהיו מוכנים להקריב ערכים חומריים למען היצירה. לא אוכל למצוא אדם, שיעסוק במוסיקה יותר משעתיים-שלוש ביום. בסופו של דבר אנשים יוצרים בסופי שבוע ובזמנם החופשי, ובמוסיקה מתחילים לעסוק בעדיפות אחרונה. לכן, ברוב המקרים, התהליך מתקדם לאט, העסק נמרח, והתפוקה היא מינימאלית.

 - יתכן ובעתיד בכל זאת תקים הרכב שבו תתנו הופעות?
מיכאל: איני יכול לומר זאת במדויק, אבל בעיקרון, אם כן ימצאו אנשים, שזה יהיה אפשרי לעשות איתם ביחד, אז נתאסף ונופיע. כיום אני מעדיף להוציא הקלטה, מאשר להקים להקה עם אנשים, שיעשו חזרות ככל היותר פעם בשבוע ולא יוכלו להרשות לעצמם לצאת מהארץ, כדי להופיע בחו"ל.

צילום: אוקסנה קורוגודין

- תופים, גיטרה, בס... היכן למדת לנגן על כל הכלים הללו?
מיכאל: לא סיימתי שום לימודים מוסדיים במוסיקה, ויחד עם זאת, אני סבור כי אני משכיל כמוסיקאי. למדתי הכול בעצמי. לימדו אותי להקות כמו  "Emperor","Dillinger Escape Plan", "Deftones", "Death, Sikth"... הקשבתי להן ולמדתי.

 - אני יכולה להביט על יצירות של פיקאסו, אבל זה לא אומר שאוכל לצייר כמוהו...
מיכאל: כן, אבל מה מפריע לך ללמוד ישירות ממנו? הכול תלוי בכמה אתה מוכן להתאמן, להתרכז, ולהכיר דברים חדשים. יש דברים שמגיעים עם הניסיון. כדי לנגן על בס, היה עליי לשכוח שאני גיטריסט ולפתח בתוכי אישיות של בסיסט. לשם כך בחרתי בחמישה בסיסטים שמושכים אותי עם הנגינה שלהם והאווירה שהם יוצרים, והודות ליכולות הטכניות שלי, הוצאתי מכך את עיקר הדברים שהתאימו לפרויקט שלי.

 - באלבום ניתן להבחין בציניות כלפי החזונות הסובייטיים, למשל, הכתובת על העטיפה "אצלנו באתר הבניה – הכול עומד כשורה", וגם השיר בשם “Sin Sovietov”
מיכאל: אין לי שם לא שום חזון סובייטי ועל אחת כמה וכמה –ציניות. מה שיש שם זה שילוב התקופה הסובייטית, שבה יצא לי להיוולד, והתוצאות של תקופה זו, הממשיכות להיגרר אחרי אלה, שגרו וממשיכים לגור ברוסיה. זהו סוג של מודעות רגשית ונקודת מבט ייחודית, אשר אפשרו לי להשתחרר מתסביכים "פרו-סובייטיים", ובפועל – מהתסביכים שרבים "שוחים" בהם, ללא כל קשר להשתייכות למדינה, לאום, או מנטאליות ספציפית. “Sin Sovietov” זהו שיר על אנשים, שחיים בחרדה ממה שעלול לקרות להם. וכמו שאמרתי לפני כן, אין כל קשר באם נולדו וגרים ברוסיה, בקנדה, תאילנד, ארה"ב. הם יוצרים מגע עם העולם החיצון דרך מיתוסים של מוסכמות וגבולות שיצרו בעצמם. והם עובדים, לומדים, מקימים משפחות, וכל זה - לא מתוך המודעות לרצונות שלהם, אלא בעקבות פחד פנימי, ומכאן – הקונפורמיות. והשיר בא להציג את הקיום של התודעה הזו בעולם.

צילום: יאלו גילקין

 - כמה זמן עבדת על האלבום הזה?
מיכאל: זאת לא שאלה של זמן. אני יכול להרשות לעצמי לכתוב חומר, אך לא לפרסם אותו. בסופו של דבר היו לי קרוב ל-20 יצירות, שמהן לאלבום נכנסו שמונה בלבד. היה אפשר להכניס יותר משמונה, אבל אינני רודף אחרי כמות. תארי לעצמך: את נכנסת למוזיאון, ויש שם 10,000 תמונות. כשאת יוצאת משם, ערפל מעל ראשך – לא הבנת דבר. ועכשיו תארי מצב אחר, שבו את נכנסת למוזיאון ושם תלויות 3 תמונות בלבד – אפשר להביט בכל אחת מהן שעה שלמה, בכל פעם לקבל תמונת מצב אחרת. אותו הדבר עם השירים – הכמות לא תזכה אותך בדבר.

 - האם אתה עובד במקביל על פרויקטים נוספים?
מיכאל: אני מתפקד כמפיק וטכנאי סאונד, עובד עם להקת "Stormy Atmosphere" ומנגן בלהקת "Gevolt". בנוסף, יש לי פרויקט בשם "F.B Force" – שילוב של גיטרות כבדות עם ברייק-ביט. מעבר לכך, כיום אני עובד על פרויקט הנקרא "טריביוט אחד מביט" – זוהי מין הכרת תודה לזמר ויקטור צוי (ז"ל). בדיסק הזה, שהולך לצאת לאינטרנט בעוד כחודשיים, הקלטתי שבעה גרסאות קאוורים לשירים של צוי, בהיותי יוצא מנקודת הנחה, שכך הם היו נשמעים, לו אני הייתי כותב אותם יחד איתו.

 - מיהם המשוררים, הציירים האהובים עליך? אילו יצירות משפיעות עליך ועל יצירתך?
מיכאל: דמיטרי פורובוב (הידוע גם בכינוי "פאו" – הסולן של להקת "פסיכיאה") צ'אק שולדינר (סולן להקת Death ארה"ב), יוסף ברוצקי...

 - והציירים?
מיכאל: בגדול איני מושפע מציור. מה שמשפיע עליי ברובם הם האנשים, הטבע, הירקות והפירות.

 - איזה חלק מהיממה הוא הטוב ביותר ליצירה?
מיכאל: הכי טוב ליצור ביום הולדתך. אין מתנה יותר טובה בשבילי מאשר להעביר את כל היום הזה ביצירה. בזמן האחרון אני עובד מ-10 בערב ועד 5 בבוקר. זהו זמן אופטימאלי, כי אף אחד לא מפריע.

  - End is Nothing זה סתם שם, או שזוהי נקודת מבט מסוימת?
מיכאל: השם נולד אחרי שסיימתי את ההקלטות. יום אחד אחי החליט להסתלבט עליי ואמר: "ראה אותך מאונן ומאונן ובעודך אינך גומר". מייד עלתה המחשבה בראשי כי זה באמת כך. מכיוון שכאשר סיימתי לעבוד על השירים הללו, לא הרגשתי שום הקלה או פורקן. ואז הבנתי, שסיום, זה משהו שאין בו דבר ולא יכול להיות בו דבר, הכול כאן ועכשיו. כשאספתי את הדיסקים המוכנים מהמפעל, נסעתי באוטו והבנתי שאני בעצם כלום, ואין לי בחיים כל מטרה או אינטרס. הרגשת הציפייה לסוף הייתה אשליה מזויפת.

מיכאל הוסיף ואמר, כי על מנת להבין את רעיון האלבום במלואו, יש להפוך אותו מדי פעם. על פני האלבום מקדימה - תמונה מבריקה, ועליה כולם מחייכים והכול טוב ויפה, אבל בחלק האחורי, מאחורי הקלעים, שוכב לו אדם מת למחצה. אדם זה חי בחברה, הולך לעבודה, אבל בסופי השבוע הוא מתחסל – בולע "כדורים", לוקח טריפים ומחריב את עצמו פסיכולוגית.

את הפרויקט "Server" ניתן להשיג בחנויות הבאות:

  UFO music, האוזן השלישית ו -Metal Shop

צילום: איגור קרטוז

ראיינה: סינדי ריבלסקי

תרגום: תדי שבץ